מעקב אחר מי שמשתתף בכיתה הוא חסר טעם אלא אם כן זה נחשב לציוני התלמידים

מרצים באוניברסיטה רק לעתים נדירות מקבלים 100% מהסטודנטים להגיע לכל הרצאה. אנחנו גם לא מצפים מכולם. אלה שקמו, נסעו לקמפוס ועשו את דרכם לכיתה הם בעלי המוטיבציה והמתעניינים ביותר בהשכלתם. שיעורי נוכחות טובים יכולים להצביע על כך שמרצה טוב ללמד – או אולי שהוא הבטיח משבצת זמן טובה, לא מוקדם מדי ביום שני או מאוחר מדי ביום שישי.

בעולם של ויזות והלוואות לסטודנטים, האוניברסיטאות נמצאות כעת בלחץ גדול יותר להראות שהסטודנטים שאומרים שהם לומדים באוניברסיטה אכן עושים זאת. מעקב אחר נוכחות נעשה באופן מסורתי במחסומים לאורך כל השנה, כגון רישום ומבחנים. אבל כעת האוניברסיטאות מנסות דרכים שונות לנטר כיצד סטודנטים מבלים את זמנם, קלות יותר במוסדות כמו האוניברסיטה הפתוחה שבהם חלק גדול מחומר הקורס והאינטראקציה הם מקוונים.

ככל שיותר אוניברסיטאות מתנסות במערכות ניטור אלקטרוניות, אני חושב שצריך לעשות יותר כדי לקשר את הנוכחות לדרך בה נלמד המודול. התלמידים צריכים לדעת שאם הם לא יגיעו, תהיה השפעה על הציון שלהם בסוף.

אם נקדם סטודנטים כמבוגרים הפעילים בחינוך שלהם, אני חושב שהאוניברסיטאות צועדות בכיוון הלא נכון אם הן ינהגו מדיניות של ניטור נוכחות שמולידה את האח הגדול. זה לא צריך להיות אף אחד מלבד התלמיד שאחראי על הנוכחות שלו בכיתה.

דרכים לצפייה
ישנם מקרים שבהם השתתפות בשיעור או במפגש היא חובה – כמו מעבדות בקורסי מדעים או הרכבים בקורסי מוזיקה. עם זאת, רוב הסטודנטים שהקריירה שלהם באוניברסיטה בנויה סביב הרצאות וסמינרים צריכים להסתמך על מוטיבציה פנימית כדי להניע אותם לכיתה.

אלי רייפמן 4

ישנן דרכים רבות לעקוב אחר נוכחות התלמידים שאינן בהכרח מתקשרות לכמה הם משתתפים בפועל ברגע שהם מגיעים לשם. אוניברסיטה אחת בארה"ב ספגה אש לפני כמה שנים על הצגת עוקבים לזיהוי תדר רדיו (RFID), המובנים בתעודות זהות של סטודנטים, כדי לעקוב אחר נוכחותם.

ניתן לקשר ניטור נוכחות להשלכות אקדמיות. מדיניות התקדמות הסטודנטים של אוניברסיטת ניוקאסל קובעת שיש רמות שונות של נזיפה בהתאם למספר הפעמים שסטודנט נעדר.

אבל סוג זה של אסטרטגיה לא מתייחס לרכיב הכיתתי של המודול. התלמידים עסוקים, ועל ידי התבוננות במדריך הם יכולים לראות מה נדרש עבור כל מודול. הציפייה עשויה להיות שהם צריכים להופיע לכל מפגש, אבל המציאות היא שהציונים שלך מגיעים מבחינות ומאמרים, לא מהנוכחות בכיתה. אחת הדוגמאות לכך היא מאוניברסיטת מרכז לנקשייר, אשר מציינת בסעיף השאלות הנפוצות במדיניות ניטור הנוכחות שלה כי "ההחלטות לגבי הביצועים האקדמיים שלך יתבססו על ההערכות שהוגשו וסומנו".

הפוך את הנוכחות לדרישה

הכנסת מערכות ניטור שימור פונה לאוניברסיטאות שרוצות להגדיל את אחוז הסטודנטים המסיימים את לימודיהם במסגרת זמן מסוימת. אנחנו אומרים לתלמידים להחליק את תעודת הזהות שלהם או לסמן תיבה כשהם נכנסים לכיתה ואנחנו אומרים להם שאנחנו עוקבים אחר נוכחותם. מה שאנחנו לא אומרים להם זה שזה מצב שבו לאוניברסיטה אין גזר ואין מקל.

על בסיס קורס אחר קורס, מובילי מודול יכולים להחליט על ההערכות הנדרשות – וניתן לבנות השתתפות ונוכחות באישור והאיכות מובטחת. אבל לרוב האוניברסיטאות אין כאן גזר, מכיוון שלקורסים רבים, אם לסטודנט יש גישה לחומר הקורס ולרשימות הקריאה הנכונות, עדיין אפשר לעבור את ההערכה מבלי להגיע להרצאות או סמינרים. אף מרצה שאני מודע לו לא ימנע מסטודנטים עותק של המצגת אם הם מחמיצים את השיעור ורוב המרצים מפרסמים חומרים כיתתיים במערכת ניהול הלמידה של האוניברסיטה.

סטודנטים שמפספסים מפגש אינם מקבלים את ההקשר של השיעור וכיצד הוא קשור לתמונה הרחבה יותר של המודול או הקורס. כן, התלמידים משלמים עבור החינוך הזה וכן הם צריכים להיות מסוגלים לבחור אם הם להשתתף בשיעור או לא. זה לא אומר שהמרצה צריך ללהטט או לשיר ולרקוד כדי לגרום לסטודנטים להופיע; אבל זה כן אומר שצריכות להיות ציפיות משמעותיות מהנוכחות שתואמות את התוצאות וההוראה של מודול.

אלי רייפמן 5

תמו ימיו של החכם על הבמה: דרכי ההוראה של למידה פעילה ולמידה מבוססת-בעיה מביאות לתלמידים לצפות שהפדגוגיה של השיעור קשורה להשתתפות. תן להם להיות המבוגרים בעלי החשיבה החופשית שאנו מניחים שהם וקבל החלטות משלהם אם להשתתף במפגשים או לא. אבל תן לזה להיחשב גם לציון שלהם.